כ”ק האדמו”ר הזקן, רבי שניאור זלמן מליאדי זי”ע, נולד בליאזני בח”י באלול תק”ה לאביו רבי ברוך, ולאמו מרת רבקה בליאזני, מגזע המהר”ל מפראג. מרן הבעש”ט הק’ ערך סעודה גדולה ביום לידתו, מפני שנשמה גדולה ירדה לעולם.

מילדותו ניכר בכשרונותיו המיוחדים והחל משנת תקכ”ד היה לתלמידו של המגיד ממעזריטש ונחשב לצעיר התלמידים. היה תלמיד-חבר לרבי מנחם מענדל מויטפעסק וקיבל ממנו הרבה.

בשנת תקל”ז יצא יחד עם הרמ”מ מויטפעסק ורבי אברהם מקאליסק לארץ ישראל בראשות העלייה המפורסמת, אך לבקשת הרמ”מ, שחשש להשאיר את העדה כצאן בלי רועה, חזר להנהיג את העדה.

כשאר תלמידי המגיד פעל רבות להפצת דבר החסידות בקרב מבקשי ה’, וסביבו התקבצו תלמידי חכמים מופלגים, גם מערים מפורסמות בהתנגדותם לחסידות.

בשנים תקנ”ט ותקס”א נעצר הרב עקב הלשנות ויום שחרורו נחוג עד היום בקרב חסידי חב”ד כ’חג הגאולה’.

חיבורו המפורסם “ליקוטי אמרים – תניא” נחשב כאחת מאבני היסוד של החסידות העיונית.

על פי ציווי רבו המגיד, כתב את “שולחן ערוך הרב” אשר מהווה ספר הלכות יסודי בעולם החסידות. בספרו “תורה אור” מובאים מאמריו על תורת החסידות על פי סדר הפרשיות והמועדים, וכן נדפסו מאמריו על התורה ומאמרי חז”ל.

‘סידור הרב’, שבו הנוסח המוגה של התפילות ע”פ נוסח האריז”ל, הפך אף הוא לאבן יסוד בתורת החסידות.

הרב בעל התניא נסתלק במוצאי שב”ק כ”ד בטבת תקע”ג במהלך בריחתו מהקיסר נפוליון שפלש לרוסיה, בו ראה הרב סכנה רוחנית לישראל וייחל למפלתו, ונטמן בהאדיטש.